אוירה נעימה?! או- איך יוצאים בשלום ממצבי מתח במשפחה

 

 

ישנם רגעים בחיי משפחה שבהם עולה המתח והברומטר מגיע לקו האדום שעל סף פיצוץ. באותם רגעים התובנות מתאדות ואנחנו מאבדים את שלוותינו. התגובות שלנו נורות אז החוצה כפקודות וטון הדיבור צורם. הרגעים האלה נתפסים באותו רגע כסיוט לכל הצדדים.

 

אז איך יוצאים מזה??

 

1. התבוננות מבחוץ- באותם רגעים אנחנו שרויים היטב בתוך הסיטואציה ולא נפרדים ממנה. אנחנו מרגישים בעוצמה כעס תסכול או כאב ומגיבים מהמקום הזה. אפשר להתאמן על התבוננות בסיטואציה מבחוץ. אפשר לדמיין במהלך האירוע שאנחנו גם צופים בו. ברגע שנצליח ולו לרגע לצאת מתוך עצמינו, נוכל לשים לב לסיטואציה בכללותה. כשיש סיטואציה הכרוכה בתחושת מתח כולם מושפעים מכך. אפשר לדמות זאת לענן דחוס במתח, כמו שנכנסים פתאום לענן ערפל. באותו רגע כולם נמצאים בענן הזה. לעיתים יש נטיה לחשוב שהמתח נמצא רק אצל האחר ("מה אתה כל-כך עצבני") תוך התעלמות מכך שזה נוגע גם בהרגשתינו הפנימית, ולחליפין פעמים רבות אנחנו ממוקדים רק במתח הפנימי שלנו ושקועים בו ולא שמים לב לתחושות האחר. התבוננות על ההתרחשות מבחוץ תעזור לנו לראות שכולנו בתוך הענן הזה, ושכמו כל ענן גם ענן של מתח חולף כלא היה.

 

נזהה שמה שאנחנו חשים קשור לאופן בו אנחנו תופסים את הדברים-ל"סרט שלנו" ונבחין באופן בו האחרים חשים ותופסים את הדברים. נוכל להביט על המתרחש ממקום קצת יותר שלו ואובייקטיבי והדבר יווסת באופן אוטומטי את תגובתנו.

 

2. לקחת נשימה- תפקידינו כהורים להיות כמו מיכל שמחזיק את התחושות הקשות. ההורה הוא זה שצריך לזכור עבור כולם שזה לא סוף העולם. ההורה הוא האחראי להחזיק בתוך הרעש והעצבים הכלליים, את הידיעה שזאת רק חלק מהתמונה השלמה. איזה קול בתוכו זוכר להחזיק בשקט ובהרגעה. אבל זה קשה. איך עושים את זה?

 

תוך כדי הסיטואציה ננסה לווסת את עצמינו. נתרחק פיזית דקה או שתיים למקום בו נהיה לבד, אבל לא סתם נתרחק. כשאנחנו מתרחקים ננסה להקשיב לעצמינו. ניקח כמה נשימות עמוקות, לאחר מכן נתרכז בקצב הטבעי של נשימותינו. נשים לב למתח בגופינו. איפה הוא מורגש? וננסה לשחרר אותו. כל העניין יכול לקחת פרק זמן קצר להפתיע. ובכל זאת אנחנו חוזרים קצת אחרים, שלווים וקשובים לאחר קצת יותר. כשנחזור ננסה להמשיך למספר רגעים, לשים לב לתחושות הגופניות. כן ננסה לשלוט באופן מודע בטון הדיבור שלנו. אפשר להשתמש בקולינו כבשיר ערס מרגיע עבור ילדינו ועבור עצמינו. פרק זמן קצר של דיבור בטון רגוע מאוד, גם כשזה נעשה באופן מלאכותי, יכול לשנות מאוד.

 

 

 

3. בלי אשמה- אפשר ורצוי לתת לעצמינו הנחות ולזכור שבלתי אפשרי להיות תמיד שלווים קשובים רגישים ושקולים. אנחנו בני אדם וככאלה, אנחנו לא מושלמים. המסר הזה יכול לעזור לתחושה שלנו- פחות הלקאה עצמית ויותר חמלה וקבלה עצמית. המסר הזה יכול לעזור גם לילדינו, שילמדו מאיתנו לא להחמיר עם עצמם. המסר הזה אינו סותר עבודה פנימית לשיפור עתידי. מה זאת אומרת עבודה פנימית? אפשר לנסות לשנות משפט כמו "אוי איזה דפוק אני, איך התנהגתי..", משפט שרק מוריד אנרגיות. במקומו ננסה להבין-

 

א. דבר ראשון נכיר באחריות- אכן עשיתי טעות

 

ב. למה זה קרה לי? מה הקפיץ אותי? באיזה רגישות זה נגע לי?

 

ג. במקרה עתידי דומה, מה התגובה האלטרנטיבית העדיפה?

 

ולאחר שענינו לעצמינו על אלו, נרפה ונניח לנושא כמיטב יכולתנו מתוך תחושה שלא התעלמנו וברחנו מהנושא אלא ניתחנו אותו כמיטב יכולתנו לעת עתה.

 

4. לדבר על זה- אחרי חלוף הסערה, חשוב לחזור ולדבר על הרגשת כל אחד מהצדדים. כשכולם רגועים יותר, קצת טעונים וקצת מתחרטים, אפשר להזכיר לעצמינו וללמד את ילדינו להתאמן בתקשורת.

 

נתחיל אנחנו. נתאר את השתלשלות הדברים מנקודת ראותנו ונסביר איך זה גרם לנו להרגיש.

 

יש לשים לב-

 

א. לא לחשוש שהתנצלות תפחית מכוחנו.

 

ב. אין אמת אחת (שהיא כמובן שלנו). כל אחת תופס אותו מצב בצורה שונה.

 

ג. להיות פתוח באמת לזיהוי תחושת האחר ומתן כבוד לצורת ההסתכלות שלו ולהרגשתו, גם אם אנחנו חושבים בצורה שונה לגמרי.

 

ד. להקפיד על החלק הלא מילולי, הוא משפיע יותר מהמילולי- מבט עיניים, חיוך, טון רגוע.

 

טבעי שיש מצבים של כעס. החזרה לשיחה תאפשר הרגשת קירבה והרגשה שזה לא סוף העולם. שום דבר לא התערער באמת. זה ילמד כל אחד מאיתנו, מבוגרים כילדים, שהקשר חזק ועמיד, ומסוגל להחזיק ולכלול בתוכו גם רגעים קשים לא נעימים.

 

-הכותבת עוסקת בטיפול רגשי בילדים מזה 16 שנים, וכן בהדרכת הורים ובסדנאות לבני זוג.