חינוך בחיוך
לחנך זו מטלה קשה, איך מסברים לילדים מה אסור ומה מותר?
איך מציבים גבולות וגורמים להם להיות שותפים פעילים באחריות משותפת?
במקרה יש לי טיפ נהדר ומה שמקסים הוא עבד נפלא.
אני אמא לשלוש בנות ,שתיים מהן בגיל ההתבגרות.
ארוחת צהריים זה שבט סביב השולחן אוכלים מדברים מעברים חוויות עד שנגמר הזמן.
מה זאת אומרת הזמן נגמר? כשהאוכל בצלחת מתחסל או הרעב נעלם, מה שראשון.
ואז הן נזכרות בכל המטלות החשובות: מחשב, טלויזיה, לדבר עם חברה, בקיצור כל מה
שירחיק אותם מלהושיט יד לעזרה.
ואני כמו אמא נחמדה מדברת מסבירה "לפנות את הכלים בבקשה". עוזר? נדה, כלום,
כאילו אין איש ביקום.
יום אחד כשכלום לא עזר מצאתי פיתרון נהדר.
כשהבנות הסתלקו מהשולחן אני נכנסתי לפעולה וצרחתי על הצלחות כמו מישהי לא שפויה.
מה צעקתי? אמרתי לצלחות לזוז לכיור, שהבנות כבר מזמן סיימו לאכול, שהגיע הזמן שיבינו לבד,
הבנות קמות אתם (הכלים) מפנים את עצמכם מהשולחן .
בעודי צועקת על הכלים הבנות יצאו מהחדרים , מסתכלות עלי במבט מוזר "מה קרה לה היא בסדר עכשיו?"
כשהבינו שאני בוויכוח נוקב עם הכלים הן ניגשו לשולחן ואספו את הכלים משם בעוד הן ממלמלות " אמא תעזבי
אנחנו ניקח אותם מכאן תירגעי, על תצעקי על השולחן".
ואיך שהן מפנות את השולחן התחלתי לכעוס על הבנות כמובן.
כשאני אומרת להן בקול "למה??? עוד דקה הם היו הולכים לבד. עכשיו מה? הם יצפו שתיקחו אותם כל הזמן".
מאז מיותר לציין שהבנות מפנות את השולחן כי בכל פעם שהן קמות הן מפחדות שאני לא אצא במלחמה על הכלים.
זוהי דרך נחמדה להעביר מסר בחיוך ולא בהטפה.
קחו כחומר למחשבה.
