"לא רוצה" של הילד

אמא: "כרמלי, לכי בבקשה לשטוף ידיים לפני האוכל..."

כרמל: "לא רוצה" (התגובה באה עם עיוות של הצוואר והראש לכיוון הכתף)

אמא: "משי לכי למקלחת בבקשה"

משי: "צליל קודם..."

אמא: "צליל, חיזרי בבקשה למיטה שלך"

צליל: בכי....

האם קורה רק אצלי או גם אצליכם?

מקרים אלו יכולים לגרום לנו כהורים לחוש כעס, תסכול, עצבים, עייפות ותחושת כשלון ולעיתים באים לידי ביטוי מול ילדינו בצעקות, בעונשים, במריבות או בהבטחות שווא כגון: "אם תעשה ....אז תקבל......."

אז איך לא להיכנס לפלונטר של תחושות ורגשות אלו, איך לא "להגיב באוטומט"...

1. לא לקחת באופן אישי: התנגדות ילדינו לבקשה, הינה התנגדותם למקרה ולא אלינו באופן אישי, אין הם עושים או אומרים משהו בכוונה לפגוע בנו.

נסו להיזכר, האם כאשר אתם הייתם ילדים אהבתם ללכת למקלחת בסוף יום, ללכת לישון, להכין שעורי בית.....? האם היה לזה קשר להתנגדות שלכם להוריכם?

2. עידוד חשיבה עצמית וחקירה פנימית של ילדינו את עצמם. האין זה מהותו של חינוך? ככל שילדינו ידעו את עצמם טוב יותר, מה מתאים להם? מה נכון להם? מה הם רוצים? הם יגדלו להיות ילדים "בעלי עמוד שידרה" ובעלי בטחון עצמי.

התנגדות ילדינו היא הבעת דיעה, הצגת עמדתם, חגגו איתם לשמע תגובות אלו ועיזרו להם בחקירה, "מה אתה כן רוצה? מה תרוויח אם...? מה גורם לך לבכות?"

זה לא אומר שאתם צריכים לשנות את הבקשה שלכם! לאחר החקירה אתם יכולים לשוב ולומר "אני מבינה אך לא תוכלי לאכול בידיים מלוכלכות", או "עכשיו זה הזמן למקלחת שלך" ועוד....

אם תשימו לב, האנרגיה בה נאמרים הדברים היא שונה לחלוטין וזה עושה את כל ההבדל.

3. קבלה וחוסר התנגדות

כל התנגדות שלנו למקרה או לתגובה של ילדינו תגרום לכך שיופיעו שוב ושוב בחיינו, הלא כך?

עצם זה שאנו מעניקים כל כך הרבה תשומת לב למקרה, יגרום לכם שהמקרה או התגובה יופיעו שוב ושוב, זאת על מנת כמובן שנלמד איך כן לקבל.

אז איך כן לקבל: ללא מטען ריגשי, פשוט כמו שזה, בצורה ניטרלית. ללא מטען ריגשי שלנו, משחרר אותנו משיפוטיות של תגובת ילדינו ומשחרר את ילדינו להגיב כרצונם, לבדוק, לחקור, להתבונן...

החופש הזה ממוסס כל התנגדות, זה כמו אבקת קסמים..תנסו