הרומן של ילדים עם אוכל
הכל התחיל במפגש עם אמא אשר התעקשה שילדתהּ תסיים את הצלחת בארוחת הצהריים וכשהילדה סיימה את הצלחת (בקושי ובמאבקים רבים) האם יצאה בתרועות ובתשואות:
כל הכבוד! ילדה טובה!
תהיתי עד כמה האם היתה מודעת להשפעה של התנהגותהּ על ילדתהּ?
הרי ידוע לרובנו כי תינוקות נולדים עם מנגנון רעב ושובע מושלמים. הם יודעים בדיוק מתי הם רעבים וכמה הם צריכים לאכול בשביל לשבוע. עם השנים מנגנון זה נהרס ואחת הסיבות העיקריות לכך היא – אנחנו ההורים.
בואו נחשוב לרגע מה הילדה לומדת מהתנהגות האם במקרה זה:
- להתעלם כליל ממנגנון הרעב והשובע שלה
- שעליה לרצות את אימהּ
- שרק כאשר היא מסיימת את הצלחת היא ילדה טובה וכשלא, היא ילדה רעה.
אני תוהה האם זו היתה כוונת האם? האם לכך היא שואפת?
בראש שלי כבר רצה השאלה: כמה דיאטות ילדה זו תצטרך לעבור בשביל ללמוד שוב, לא לגמור את כל הצלחת ולהקשיב לגופהּ....
כמעט ואין צורך לומר שאמא זו אינה לבדהּ בעשייתהּ ואליה מצטרפים המון אמהות ואבות, סבים וסבתות המאיצים בילדיהם ונכדיהם לסיים את הצלחת ויוצאים בתשואות – ילד טוב! כל הכבוד! מעניין, מה כל-כך חשוב בלגמור את הצלחת? ואיך לסיים את הצלחת עושה אותו ילד טוב? האם ילדינו טובים רק כאשר הינם ממושמעים? ומה עושה ילד – ילד טוב?
החינוך שלנו לגבי אוכל מתחיל ממש מוקדם כאשר ילדינו תינוקות,
לנו ההורים יותר קל "לדחוף" ציצי או בקבוק מאשר להתמודד עם בכיו של התינוק, או קל יותר לתת לילד ממתק מאשר להתמודד עם ויכוח איתו, חוסר שביעות רצון, תסכול ועצב שלו
האם אנו מודעים לכך שבעשייה זו אנו מלמדים את ילדינו שכאשר הם שרויים בעצב, תסכול, מפח נפש עליהם לפנות לאוכל במקום לפנות לעזרה או לשהות בתחושות אלו, לחקור אותם, ללמוד אותם ולהגיע לתובנות והארות לגבי עצמם ומצבם?
האם זו כוונת "המשורר"? ובעצם.... מהי כוונתו? מה העיקרון המנחה אותנו ההורים בכל הנוגע לאוכל?
הרבה פעמים אנו מתנהגים לילדינו כפי שהתנהגו הורינו אלינו או כפי שהרוב נוהג סביבנו מבלי לעצור רק רגע אחד ולחשוב מה מנחה אותנו, עבור מה אנו עושים את מה שאנו עושים, בשם מה אנו אומרים את מה שאנו אומרים, האם אנו מודעים להשפעה של מעשינו ודברינו על ילדינו והאם להשפעה זו אנו שואפים כהורים?
אני מזמינה אתכם ההורים לעצור רק רגע אחד ולחשוב "מה מנחה אותנו, מה חשוב לנו, בשם מה ועבור מה" וככל שהתנהגותכם תנבע מתוך מחשבה תחילה כך תנועו לכיוון מודע מכוון וברור יותר עם ילדיכם.
כמו כן, אני מזמינה אתכם ההורים לראות ולהיווכח כי ילדינו "טובים" גם כשאינם חושבים כמונו וגם כשאינם "שומעים בקולנו", אני מזמינה אתכם להיווכח כי כאשר ילדיכם שרויים בעצב, בתסכול או במרמור הם מסוגלים להתמודד עם זה גם ללא הממתק! השאלה היא האם אתם? ברור שכן! כל שזה דורש הינו לצאת מהתגובה באוטומט אל דרך מחשבתית חדשה שהיא דרך חושבת, מודעת, מכוונת ומכילה.
שלכם באהבה.
שני
